כאמור, "חצר טאו" חותרת לחולל הפיכה דתית במדינה לטובת משטר שיונהג על ידי אנשי דת, וודאי לכזה שבו תינתן לפסיקתם משקל מכריע בצביון המדינה.  

קשתיאל מפנים את החזון בחניכיו באמצעות ביאור משנתו של הרא"יה.

"ציבור" הוא מסביר לחניכיו, "זה ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים" כלומר "קודם הצדיקים אחרי זה הבינונים ואחרי זה הרשעים". הוא גם לא משאיר מקום לספק ש"הרשעים" הם הציבור שאיננו שומר תורה ומצוות, וודאי זה שמסרב לחזור בתשובה:

".. "שונאך" הכוונה אדם שהוא לא מקיים תורה ומצוות, שהוא רשע, לכן מותר לשנוא אותו. (…) עדיין, תנסה לעזור. "עזוב תעזוב עימו", תנסה להושיט יד".

עוד הוא מציג להם את ההגיון של הראי"ה לפיו:

"כשם שאי אפשר ליין בלי שמרים כך אי אפשר לעולם בלי רשעים".

מפרש אותו:

 (…) בתהליך התסיסה של היין יש פסולת שבלעדיה כושר העמידה של היין נמוך. היין צריך איזשהו חוסן, איזושהי עוצמה, שניתנת לו דווקא על ידי המרכיבים הגסים, הלא עדינים, שנמצאים בתוכו. (…)

וחותם את האנלוגיה:

המטרה היא שהשמרים יהיו שקועים בתחתית החבית. הנמכת הכוחות הרשעים בתהום החיים". .38 (…)

(מקור 28)

המסר ברור: הציבור הליברלי והחילוני בפרט חיוני לשמירת המרקם החברתי, אולם מקומו בתחתית ההיררכיה החברתית – ממש כמו הפסולת בתחתית חבית היין. נזכיר את הברור מאליו – המכינה מחויבת למשנתו של הראי"ה.

קשתיאל מקדם את חזון ההנהגה הדתית גם באמצעות ביקורת נוקבת על העיקרון הדמוקרטי המכונן שלפיו קולו של "פשוט עם" שווה במשקלו לקולו של כל אדם אחר (מקור 29)

הוא נוזף בתפיסת העולם הדמוקרטית:

"וכי יעלה על הדעת שבגלל הדמוקרטיה.. הרשע והצדיק שווים?.. איך זה יכול להיות שהם שווים בהשפעה שלהם?

 מוכיח אותה:

הדמוקרטיה תשים אל ליבה שאי אפשר ככה להביא אושר אמיתי לכלל, בלי דבקות טהורה באצילי הרוח וכוהניך הקדושים.184

ומצביע על האידאל הנכסף:  

"נכון, הקול שלו שווה יותר מהקול שלי. דעתו גדולה ואני מבטל דעתי לפניו".

המסר ברור: יש לקדם לשיטת משטר שבה קולם של אנשי האל יהיה שווה יותר מקולם של שאר האזרחים.   

קשתיאל בונה נדבך נוסף בבניין מדינת ההלכה כשהוא מפנים בחניכיו את העמדה ההלכתית לפיה:  (מקור 30)  

 "חקיקה דתית.. היא חובה הלכתית גמורה…"

מצדיק זאת בכך ש:

"על ידי חקיקה דתית, או פקודות דתיות, או חוקי עזר עירוניים, או כל דבר אחר, אתה מציל אנשים מעבירות. ואם אתה לא עושה את זה אתה עובר עבירה, או מדאורייתא או מדרבנן".

ומוסיף  עוד מימד  שעניינו אהבה אקטיבית שנובע מעקרון ההדדית בעם ישראל:

אני חושב שהמהפכה שאנחנו צריכים לעשות בראש זה ש… אנחנו לא דואגים לעצמנו… אני דואג לזולת...בשבילו אני עושה את זה. אני אוהב אותו.  אני עושה לו טובה. (…) אקטיביות של אהבה, אתה מבין? האהבה זה דבר אקטיבי: תיזום, תיתן יד, תושיע. אל תעמוד מנגד".

המסר ברור:  חקיקה דתית היא חובה הלכתית, ולפיכך כל בעל סמכות שנמנע מכך – שרים, חברי כנסת, מפקדים, נושאי משרה ציבורית, בעלי תפקידים בעיריות ובמועצות המקומיות, ואפילו יו"ר ועד שכונה או יו"ר ועד הבית – עובר עבירה.  ההצדקה לחקיקה הדתית נובעת מהיותה ביטוי של "אהבה אקטיבית", שמטרתה "לעשות טובה" לזולת ולהציל אותו.

קשתיאל מקדם את בניין מדינת ההלכה גם כשהוא משרטט לחניכיו את גבולות חופש הביטוי:  (מקור 31)

הוא מניח את התשתית האמונית לפיה:

"ביהדות מצד האמת אין חופש ביטוי. אין חופש מחשבה"

קובע:  

ש"כל הקיום הלאומי שלנו זה אמונה"

ומסיק את המסקנה המתבקשת, כי במדינת ההלכה הנכספת:

(…) חופש הדעות, חופש הביטוי בנושא הזה, יהיה שונה. כמו כשחופש ביטוי שיוצר בוגדנות, בגידה בעם שלך, אז אנחנו עצור את זה. אם יהיה חומר הסתה שיוצר… מעודד בגידה בעם ישראל, במדינת ישראל, יעצרו את זה".

המסר ברור: קריאת תיגר על העולם האמוני אורתודוקסי שמרני, היא בוגדנות.

כתב: יאיר ליטמן נהוראי